המתנה של הווארד לוצוף: התגלית ששינתה הכל

צעיר ותגלית מקרית

ניו יורק, 1962. הווארד לוצוף, בן 19, סטודנט לקולנוע ומכור להרואין. כמו צעירים רבים בתרבות הנגד של תקופתו, הוא התנסה במגוון חומרים פסיכדליים. כשחבר הציע לו חומר בשם איבוגאין — אלקלואיד המופק מצמח האיבוגה האפריקאי — לוצוף הסכים לנסות.

מה שאירע לאחר מכן הוא אחד הסיפורים המרתקים בתולדות הרפואה. לאחר 36 שעות של חזיונות עזים, עיבוד רגשי ומה שתיאר לאחר מכן כמפגש עמוק עם תולדות חייו — לוצוף קם ומגלה שאין בו שמץ תשוקה להרואין. אין קריז. אין גמילה. התלות הפיזית שאחזה בו — פשוט נעלמה.

"התעוררתי והבנתי שלא חשבתי על הרואין. לא יכולתי לזכור מתי היה זה בפעם האחרונה." — הווארד לוצוף

הרחבת התגלית

לוצוף, סקרן ובעל חשיבה מדעית, לא שמר את תגליתו לעצמו. הוא שיתף באיבוגאין שבעה חברים נוספים, מכורים להרואין, וחלקם דיווחו על אותה הפחתה דרמטית או הפסקה מוחלטת של תסמיני גמילה ושל תשוקות.

האיבוגאין פועל אחרת מכל פסיכדלי קלאסי. הוא נקשר לשלושת קולטני האופיאטים, לקולטן ה-NMDA, לקולטנים הניקוטיניים ולמערכות הסרוטונין והדופמין. באופן ייחודי, הוא גם ממריץ שלושה חלבונים נוירוטרופיים מרכזיים — BDNF, GDNF ו-NGF — המקדמים את צמיחת מערכת העצבים המרכזית ואת הנוירופלסטיות העומדת בבסיס ההתאוששות ארוכת הטווח מהתמכרות.

חיים שהוקדשו לאיבוגאין

לוצוף הורשע ב-1968 בשלוש עבירות של מכירת LSD — והיה לאמריקאי הראשון שנכלא בגין עבירות LSD. הוא ריצה שמונה-עשר חודשי מאסר. הניסיון רק העמיק את מחויבותו לאלה שמדיניות הסמים המפלילה הכזיבה אותם.

ב-1983 הקים לוצוף את קרן NDA International. ב-1985 הוענק לו הפטנט הראשון שלו: שיטה מהירה להפסקת תסמונת ההתמכרות לנרקוטיקים. ארבעה פטנטים נוספים — לקוקאין, לאלכוהול, לניקוטין ולריבוי התמכרויות — הוגשו ואושרו בין 1985 ל-1992.

מאחר שלא יכול היה לקיים מחקר קליני בארצות הברית — שם סווג האיבוגאין כסם Schedule I ב-1970 — העתיק לוצוף את פעילותו להולנד, שם נותר האיבוגאין חוקי. ב-1993, לאחר שנים של סנגור ולחץ ציבורי בלתי נלאים, אישר ה-FDA את הניסוי הקליני הראשון באיבוגאין בארצות הברית.

נורמה לוצוף: האדריכלית שמאחורי התנועה

לצד הווארד, בכל שלב ושלב, עמדה אשתו נורמה לוצוף. הווארד ונורמה נישאו ב-1964, ושניהם סיימו את לימודיהם בבית הספר לקולנוע של NYU ב-1976. נורמה שימשה כמנהלת הראשית של "הקבוצה" — כפי שכינו עצמם שותפיהם הקרובים — וחכמתה הייתה רבת־ערך. פעם אחר פעם, שיפוטה החד סייע לתנועה לנווט בין עוינות בירוקרטית, מתחים פנימיים ושטח לא מוכר של בניית פרדיגמת טיפול חדשה מאפס.

כפי שכתב בועז וכטל, שעבד לצד שניהם: "נורמה הייתה, ועודנה, דמות מרכזית בתנועת האיבוגאין, המעניקה חכמה ועצה נבונה לקבוצה ולאנשים שסביבה." תפקיד זה — אסטרטגי, מייצב, חיוני — כמעט שאינו זוכה להכרה נאותה בסיפורי ההיסטוריה המתמקדים בפריצות דרך מדעיות.

בוב סיסקו — רוברט ראנד: האיש שהפך זאת למציאות

דמות שלישית ומרכזית בהיסטוריה המוקדמת של האיבוגאין, הזוכה לאזכור נדיר בלבד מחוץ לחוג הפנימי, היא בוב סיסקו (הידוע גם בשם רוברט ראנד). מומחה יחסי ציבור שהפך לפרה-משפטן — ולמעשה, בלשונו של וכטל, ל"פרה-לא-חוקי" — סיסקו החל לעבוד כיועץ יחסי ציבור למשפחת לוצוף ב-1985. באותה שנה טסו שלושתם יחד לגבון, נפגשו עם הנשיא עומר בנגו והבטיחו את האספקה הראשונה של קליפת שורש איבוגה באיכות גבוהה לעיבוד בבלגיה.

סיסקו עצמו היה מכור קשה לקוקאין, לניקוטין ולאלכוהול כאשר פגש אותו וכטל לראשונה ב-1986. השינוי שחל בו לאחר טיפול באיבוגאין שניתן לו בידי לוצוף היה מהמם. כשביקר אותו וכטל כמה חודשים לאחר מכן, מצא איש נקי לגמרי מחומרים קשים — ועם תופעת לוואי רוחנית בלתי צפויה: סיסקו חזר בתשובה, הפך ליהודי דתי שמתפלל בבית כנסת מדי בוקר.

סיסקו המשיך לשמש כאחד ממטפלי החזית המרכזיים של התנועה המוקדמת, ונסע להולנד לבדו ב-1990 כדי לטפל בניקו אדריאנס, מייסד ה-Junkiebond ההולנדי — טיפול שהצית גל עממי של שימוש באיבוגאין ברחבי רוטרדם. סיסקו גם הפיק את "תשעת תיקי המקרים" המקוריים ששכנעו את NIDA להשיק ב-1991 תוכנית מחקר טרום-קלינית בהיקף של 5 מיליון דולר.

המפגש שעיצב את ההיסטוריה: לוצוף ווכטל

בסוף שנות ה-80, החוקר והפעיל הישראלי בועז וכטל — לשעבר חובש קרבי ועוזר נספח צבאי בשגרירות ישראל בוושינגטון — הצטרף לקבוצה כחבר רביעי. הוא וסיסקו הקימו את ICASH (הקואליציה הבינלאומית לעזרה עצמית לנרקומנים), ופעלו כצוות טיפול תת-קרקעי בסקווטים של אמסטרדם, בדירות פרטיות ובמלונות כוכב אחד ברוטרדם.

שיתוף הפעולה של וכטל עם לוצוף הוביל ב-2003 לפרסום המדריך הראשון לטיפול באיבוגאין: סינון, בטיחות, ניטור וטיפול המשך — המדריך הקליני המכונן שמרכזי טיפול ברחבי העולם מסתמכים עליו עד היום.

מורשת לוצוף

הווארד לוצוף נפטר ב-2010 בגיל 66, לאחר שהקדיש לאיבוגאין ארבעה עשורים מחייו. הוא לא זכה לראות את מחקר סטנפורד, את השקעת טקסס בסך 50 מיליון דולר ולא את התנועה הגוברת של ותיקי צבא ומשפחות הדורשים גישה לאיבוגאין בארצות הברית, בקנדה ובישראל. אך כל מה שקורה כיום נובע היישר מאותו צעיר בניו יורק שהתעורר בוקר אחד חופשי באורח בלתי צפוי, והחליט לספר על כך לעולם.

בקרן האיבוגאין של ישראל אנו מכבדים את מורשתו של הווארד לוצוף — ואת מורשתם של נורמה, סיסקו, וכטל וכל החלוצים הראשונים — מדי יום. הריפוי שאנו מסנגרים עליו — של חיילים, של ניצולים ושל כל מי שחי תחת כובד הטראומה — מתחיל במתנה שהם הותירו לנו.